נהגו לקשור בדרשת ההדרן בין סוגיות המסכת, והנה בסוף מסכת זו עסקו חז"ל (הוריות יד.) גבי האיבעיא של סיני ועוקר הרים, וז"ל: ׳אמר רבי יוחנן פליגו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, חד אמר סיני עדיף, וחד אמר עוקר הרים עדיף. רב יוסף סיני, רבה עוקר הרים, שלחו לתמן איזה מהם קודם שלחו להו סיני עדיף, דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא׳. וביאר שם רש"י מהו סיני, ומהו עוקר הרים, וז"ל: ׳סיני עדיף - מי ששנה משנה וברייתא סדורין לו כנתינתן מהר סיני. וחד אמר עוקר הרים - דחריף ומפולפל בתורה אף על פי שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך׳. ע"כ. והוכרעה שאלה זו בגמרא שסיני עדיף.
והנה הובאה בפני מרן החזו"א שאלה בענין זה, שהרי עוד אמרו ז"ל (שם) שרב יוסף היה סיני ואילו רבה היה עוקר הרים, ועל פי מה שהוכרע שם בגמרא היה צריך להיות הלכה תמיד כמו רב יוסף ולא כמו רבה, וקיימא לן שהלכה כרבה מרב יוסף, וכמו שכתב הרשב"ם (בבא בתרא לב:), וז"ל: ׳מכלל דבכולי גמרא הלכה כרבה ולא כרב יוסף׳. ע"כ. ותירץ מרן החזו"א בפשטות שאמנם כל זמן שנחלקו רבה ורב יוסף, היה הלכה כרבה, אלא אם כן הביא רב יוסף מימרא מפורשת כמותו, שאז וודאי הלכה כמותו, וודאי הודה רבה לדבריו שהרי משנה ערוכה הביא לפניו. וזה היה כוחו של רב יוסף שמתוך שהיתה לו משנתו סדורה לפניו, יכול היה להכריע בהרבה מקומות מתוך משנה מפורשת. אמנם כאשר לא היה לו לרב יוסף להביא משנה או ברייתא סדורים לו לפניו, כי אז אין כוחו של רב יוסף עדיפא מדרבה, ולכן קיימא לן בכל שאר המקומות שהלכה כרבה. שהרי עוקר הרים בסברא היה, ומכל מקום פסקה הגמרא שסיני עדיף שכן יש לפשוט את רוב הספיקות מתוך משנה או ברייתא סדורים.
ובזה יש גם לבאר ההיא מעשה ברב יצחק שעזב את רבו והלך ללמוד בגמרא אחרת, כמו שמובא בגמרא (זבחים צו:), וז"ל: ׳רב יצחק בר יהודה הוה רגיל [ללמוד משנתו] קמיה דרמי בר חמא, שבקיה ואזיל לרב ששת. יומא חד פגע ביה [ברמי בר חמא], אמר ליה אלקפטא נקטן ריחא אתי לה ליד [משל הוא שאומרים על אנשים בעלי גאוה ששוהים אצל השררה, וכי משום ששוהה אתה אצל השררה נעשית אתה בעצמך כשררה] משום דאזלת לך לקמיה דרב ששת הוית לך כי רב ששת [וכי משום שהלכת ללמוד אצל רב ששת נעשית אתה בעצמך כמו רב ששת] א"ל לאו מש"ה, מר כי בעינא מילתא פשיט לי מסברא, כי משכחנא מתניתא פרכא לה [שכן ישנה משנה ערוכה נגד סברא], רב ששת כי בעינא מילתא מיניה פשיט לי ממתניתא, דכי נמי משכחת מתניתא ופרכא, מתניתא ומתניתא היא׳. ע"כ. הרי שבוודאי בקיאות עדיפא כיון שפושטים הספיקות ממתניתין.
ומסוגיא זו נמשיך לסוגיית איזהו תלמיד חכם שנשנתה בדף יג. גבי דין קדימת ממזר ת"ח לכהן ע"ה. וראוי לברר מהו גדר ת"ח. וכתב בשו"ע (יו"ד סימן רמ"ג ס"ב), בגדר תלמיד חכם, וז"ל: ׳ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או לא, רק שהוא מוחזק לת"ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים׳. הרי שגם להלכה נפסק שצריך להיות בקי בבחינת סיני ברוב מקומות התלמוד, בשביל שיהיה נקרא תלמיד חכם.
ומה שאמרו ברוב מקומות הש"ס, הטעם הוא כיון שהידיעות בענייני נזיקין, מועילות להבנת ענייני קדשים וכן להיפך. ועל ידי שיודע רוב מקומות הש"ס ובקי בהם, הרי הוא בקי בכל התורה כולה, ואף שלמראה עיניים נראה לכאורה שאין קשר בין חלק תורה אחד למשנהו, מכל מקום בעת הלימוד מתברר הדבר שדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, וסדנא דארעא דתלמודא - חד הוא.
והיות שנתברר מהו גדר סיני, ומה טעם עדיפא סיני על עוקר הרים, אם כן ניזיל לסוגיית ירושה בשררה וברבנות, שנשנתה בדף יא:, שאם בנו של הכהן ראוי ממנים אותו תחתיו ויש לו דין קדימה מטעם ירושה. והנה כתב הרמב"ם בדיני סמיכה (הלכות סנהדרין פ"ד ה"ח) שאף שרוצים למנות דיין ומורה לדבר יחיד, מכל מקום כל זה בתנאי שהוא בקי בשאר הדברים, וז"ל: ׳ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר, או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות, או יתנו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות, או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומין, או יתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד או לראות כתמים וכן כל כיוצא בהן׳. ע"כ. הרי שאף כדי שיוכל להורות לדברים יחידים כמו איסור והיתר, בעי ידיעה בחו"מ, ובשאר הדברים, והוא על דרך שביארנו לעיל.
אמנם לא רק בענין משפטי הדינים כך הוא הדבר, אלא אף קיום מצוות התורה כמו נזיקין וקדשים קשורות זו בזו, שהרי שניהם מאיתו יתברך נתנו לנו, ודרכם אנו עושים רצונו יתברך. אלא שאף בהם יש דיני קדימה וכמו שכתב ברא"ש ריש פאה כתב כי הקב"ה חפץ יותר במצוות שייעשה בהם גם רצון הבריות מאשר במצוות שבין אדם לקונו, ונראה לומר שכוונתו שכל המצוות כולם הם רצונו יתברך, אלא שבמצוות שבין אדם לחברו יש גם רצון הבריות ומשום זה חפץ הקב"ה יותר מהם.