בשלהי מסכת הוריות איתא דרב יוסף קראו לו סיני, וברש"י כתב הטעם מפני שהיו משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני יעו"ש. ושמעתי לבאר בשם הרה"ק ר׳ משה לייב מסאסוב זיע"א בטעם הדבר שזכה רב יוסף לזה, שהוא משום מסירות נפשו לשמירת העיניים, וכמו דאיתא בתשובות הגאונים (הובא בר"ן קידושין לא., שערי תשובה קע"ח) שרב היו לו עשרה מילי דחסידותא, ואחד מהם היה שלא היה מביט לצדדים ואפילו לנגדו לא היה מביט. ואיתא שם שרב יוסף ורב ששת גם כן רצו לנהוג בהנהגה זו, ולא יכלו לעמוד בה, וסימאו את עיניהם מגודל מסירות נפשם לשמירת העיניים. ועל זה אמר הרה"ק מסאסוב זיע"א להמליץ מה שאמרו בגמרא (ברכות כ:) ׳כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה׳, והיינו כל שישנו בשמירת עיניו, זוכה לזכירת התורה. ורב יוסף כיון שמסר נפשו על זה באופן מופלג כזה, לכך זכה לדרגה כזו שהיו סדורין לו משניות וברייתות כנתינתן מהר סיני.
ויתכן להוסיף בזה על פי דברי השם משמואל (פרשת מקץ שנת תרע"ו ותר"פ) שהביא בשם האריז"ל דקליפת מצרים היא שכחה עי"ש. ויש דוגמאות רבות לזה בתורה, וכגון במכות מצרים שבכל מכה ומכה אמרו לשלוח את ישראל, ותיכף אחר שחלפה המכה חזר בו פרעה והקשה את לבו, והיינו מחמת שלא זכר את עומק הכאב שבמכה, וזה מה שגרם לו להקשות את לבו פעם אחר פעם, וכן גבי שר המשקים נאמר: ׳ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו׳, וכן בריש פרשת שמות נאמר: ׳ויקם מלך חדש על מצריים אשר לא ידע את יוסף׳, וכל אלו הם מכוח קליפת מצרים שהיא השכחה.
ועל פי דברי הרה"ק מסאסוב זצ"ל הנ"ל יש לבאר הענין, דמשום שמצרים היתה נגועה באופן מיוחד בטומאת עריות, וכמו שכתב במהר"ל (גבורות ה׳ פ"ד) בהרחבה, שמצרים היתה ערות הארץ, וסמל הטומאה והזנות, ויש לבאר דלכך הייתה קליפתם קליפת השכחה, כיון שהיו היפך הקדושה. וכן יש לבאר בזה מאמר הכתוב (שמות יג ג) ׳זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים׳, היינו דעל ידי יציאת ישראל ממצרים, נגרם להם זכרון, דעל ידי יציאתם דייקא הגיעו לדרגה זו של ׳זכור׳. כן יבואר לפי זה גם כן הפסוק (במדבר טו מ): ׳למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם׳, שעל ידי הקדושה דייקא אפשר לבוא לידי זכרון המצוות והתורה.
והנה זכירת התורה על ידי שמירת העיניים היא דרגה נפלאה, וצריכים אנו לטכס עצות איך להגיע לדרגה נוראה זו, שהרי אפילו האמוראים הקדושים רב יוסף ורב ששת לא יכלו להגיע לדרגה זו, עד שמסרו נפשם עליה לסמאות את עיניהם. והנראה בזה על פי מה שכתב בראשית חכמה (שער הקדושה פ"ח טהרת הקודש מאמר קדושת העיניים פ"ו) שהתיקון לפגם העיניים הוא על ידי הבטה בדברים שבקדושה שזה מביא לקדושת עיניים, ועל פי זה יש לבאר מה שבעת מעשה דאשת פוטיפר, נראתה ליוסף דמות דיוקנו של אביו בחלון, וכמבואר בגמרא (סוטה לו:), ולפי דברי הראשית חכמה יבואר דהוא משום שראה יוסף את אשת פוטיפר המשדלתו לדבר עבירה, והתיקון לזה היה על ידי זה שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו, שזהו התיקון לפגם עיניים כמו שנתבאר. ובספה"ק מבואר דראיית נר חנוכה הוא גם כן תיקון לפגם העיניים, וכמו ראיית פני צדיק, ועל כן בפסוק זה המלמד מעלת תיקון העיניים על ידי ראיית יעקב, נרמז גם כן נר חנוכה, וכמבואר בספרים שחל"ן ר"ת להדליק נר חנוכה.
והנה גם ראיית אותיות קדושות הוא בכלל ראיית דברים שבקדושה לתקן פגם העיניים, ובפרדס רימונים (שער האותיות) כתב: ׳במה בדברים שבכתב שאין אתה רשאי לאמרה על פה׳, היינו כדי שיזכה על ידי ראיית האותיות לקדש העיניים, ואותיות התורה משפיעות קדושה על העיניים. (ולכאורה לפי זה בסומא ליכא איסור לומר על פה, וצריך עיון מדברי התוספות ב"ק ג:).
אכן מלפנים היה איסור לכתוב תורה שבעל פה, והתירו האיסור משום שהתחילה תורה להשתכח וכמבואר בגמרא (גיטין ס.), ונמצא שבזמן התנאים והאמוראים לא היה להם זה הסגולה של ראיית אותיות דקדושה של תורה שבעל פה, אכן עכשיו אחר שהתירו חכמים ונכתבה כל התורה שבעל פה, הרי יש בידינו סגולה נפלאה זו שהביא הראשית חכמה, בכדי שנוכל להגיע לדרגות בשמירת העיניים, וממילא על ידי זה לזכרון התורה.
ולפי זה יש לבאר גם מה שהתירו חז"ל לכתוב את התורה שבעל פה, כשראו שהתורה משתכחת, שלא היה זה רק ענין מעשי שעל ידי שהדברים כתובים לא ישתכחו, אלא גם ענין סגולי היה בזה, שעל ידי שיקראו האותיות הקדושות יתקנו בזה פגימות העין, וממילא על ידי זה יזכו לזכרון.
ולפי זה יש לומר בדרך הלצה קצת מה שנדפס בגמרא בסוף המסכת לומר הדרן עלך ויועיל לשכחה, דהיינו שזהו תפלה ובקשה שהודה והדרה של תורה [המרומז בעוז והדר לבושה דקאי על תורה] עלן - תשרה עלינו, ויש להוסיף שאם נזכה שהדרה של תורה יהא בתוכינו, אז נזכה שיתקדש הגוף שלנו ויתקדשו העיניים, ועל ידי זה נזכה שלא לשכוח תורתינו הקדושה, והיינו שיועיל לשכחה, רצה לומר שלא ישלוט בנו שכחה.
1. ויש בנותן טעם להוסיף בזה מדברי השער יששכר ממונקאטש זצ"ל (מאמרי חודש אדר מאמר ימי ששון אות כה) השייכים לעניננו, וז"ל: ׳אולם כנראה רמוז עפ"י הנודע כי שר של שכחה מס שמו, וע"ז פי׳ בליקוטי הש"ס להאריז"ל עמ"ש רז"ל בחגיגה, אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחד, היינו שהוא יותר ממאה שהוא גימטריא מ"ס, על כן אינו שוכח עוד, עכד"ת. והנה העיקר הוא לישראל הזכרו"ן, למען תזכר"ו ועשיתם את כל מצוותי, ואזהרת הכתוב פן תשכח וכו׳, ועוד במצרים רצו להגביר על ישראל ח"ו כוח השכחה אשר ישכחו עמם ומולדתם האבות הק׳, ועי"ז יהיו נטמעים בטומאת אומת מצרים ר"ל, ובזה י"ל רמוז מ"ש שם בפ׳ שמות וישימו עליו שרי מסי"ם [כוחו של השר מ"ס], למען ענותו בסבלותם [ועי"ז יהיו ממילא נכנעים תחת ידם וסבלותם, כאשר ישכחו קדושת לאומתם ובית אבותם], וע"כ בצאתם מארץ מצרים נאמר בפ׳ בא והיה היום הזה לכם לזכרו"ן כי בו יצא"ת ממצרים, ולשון זה של זכרו"ן נאמר רק על חג זה דיציאת מצרים [שרצו להגביר השרי מסי"ם כנזכר]׳ עכ"ד.