לקשור סוף סדר נזיקין עם תחילת סדר קדשים
נהגו ליתן טעם לסדר המסכתות, וכמו שכתב הרמב"ם בהקדמת המשנה, בטעם הדבר שסדר קדשים הוא אחר סדר נזיקין, וז"ל: ׳וקבע אחרי סדר נזיקין סדר קדשים, ואחריו סדר טהרות, לפי שכך הוא סדר הכתוב הקדים דיני קרבנות לפני דיני טומאות וטהרות, לפי שלא התחיל בטהרות אלא מן ויהי ביום השמיני׳.
ויש לבאר בהקדם דברי הגמרא בסוף הוריות (יג:) שלאחר שר׳ מאיר שאל את הנשיא רשב"ג בעוקצין, בכדי להראות שאין הוא ראוי להיות נשיא, גזר עליו רשב"ג שיהיו מכנים אותו בשם אחרים, וז"ל הגמרא: ׳אמר להן רבן שמעון בן גמליאל ניעיילינהו, [נכניסהו לבית המדרש] מיהו ניקנסינהו דלא נימרו שמעתא משמייהו. אסיקו לרבי מאיר [הורידו את שמו של ר׳ מאיר, לכינוי] אחרים וכו׳. ולאחר מכן מספרת הגמרא שר׳ יהודה הנשיא בנו של רשב"ג למד תורה עם בנו ר׳ שמעון, והזכיר את ר׳ מאיר בכינויו ׳אחרים׳, ור׳ שמעון חלק על אביו בענין זה, וז"ל הגמרא: ׳מתני ליה רבי לרבן שמעון בריה, ׳אחרים׳ אומרים אילו היה תמורה לא היה קרב. אמר לו [ר׳ שמעון בנו של ר׳ יהודה - לר׳ יהודה] מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים. אמר ליה [ר׳ יהודה] בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך [היינו רשב"ג אביו של ר׳ יהודה הנשיא]. אמר ליה [ר׳ שמעון בנו] גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה (קהלת ט ו) [וכוונתו, כיוון שהם אינם חיים כבר הרי אין תועלת בשנאתם, לכן א"צ להמשיך לקנוס אותם], אמר ליה [ר׳ יהודה] האויב תמו חרבות לנצח (תהלים ט ז) [ומבארים המפרשים שם את המשך הפסוק ׳אבד זכרם המה שמם מחית לעולם ועד׳, היינו שהאוייב ששנא אותנו, נמחה שמו לעד, ולכן אמר לו ר׳ יהודה אף שהם כבר אינם חיים ושנאתם אבדה, מכל מקום כיוון ששנאתם היתה אז לכן ׳שמם מחית לעולם ועד׳ ונאמר משום ר׳ מאיר בכינויו ׳אחרים׳.] אמר ליה [ר׳ שמעון] הני מלי היכא דאהנו מעשייהו [שהועילו מעשיהם], רבנן לא אהנו מעשייהו [כיון שרצונו של ר׳ מאיר היה שידיחו את הנשיא, אך לא עלתה בידו] הדר אתני ליה [לאחר מכן שוב אמר ר׳ יהודה לבנו ר׳ שמעון מימרא של ר"מ, ואמר] אמרו משום רבי מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב. אמר רבא אפילו רבי דענוותנא הוא [ומחל לר׳ מאיר], תנא אמרו משום ר"מ, אמר ר"מ - לא אמר.
ויש לבאר בסוגייא זו דברים רבים, ראשית מה היה יסוד הויכוח בין ר׳ יהודה לבנו ר׳ שמעון. ב׳ מה טעם אמר ר׳ יהודה משום ר"מ דווקא דין זה דתמורה, ועוד לאחר שקיבל את דעתו של ר׳ שמעון בנו, מדוע עדיין לא אמר בשם ר׳ מאיר ממש, אלא ׳משום ר"מ אמרו׳. ויש לבאר מחלוקותם בענין ׳לא אהנו ליה מעשייהו׳, האם אינו חטא כלל, או כיוון שמכל מקום עשה מעשה, אף שלא הועיל לו הרי זה חטא.
והנה אמרו בזבחים (ב:) שעולה ששחטה שלא לשמה, אך אמר בפיו לשם עולה, אף שאין עולה לו לשם עולה, מכל מקום אסור לזרוק דמה שלא לשמה, והטעם הוא משום שכתוב (דברים כג כד) ׳מוצא שפתיך תשמור ועשית׳. מכאן שיש למעשה הדיבור כוח, אף שלא הועיל לו המעשה עצמו. ויש לומר שכך סבר ר׳ יהודה, ולכן סבר אף שלא הועיל לו לר"מ מה שעשה, מכל מקום חטא הוא בידו.
אמנם ר׳ שמעון סבר שר׳ מאיר לשיטתו סובר שבלא אהנו ליה מעשייהו, אין בידו אפילו חטא. לכן חלק על אביו, אמנם אף שר׳ יהודה קיבל את דבריו, מכל מקום עדיין גם לשיטת ר"מ חטא כלשהוא בוודאי בידו. ולכן אמר ר׳ יהודה משום ר"מ שאילו היה הכבש האחד עשר נעשה תמורה לכבש העשירי, והיינו שאהנו ליה מעשייהו, מכל מקום לא היה קרב, כיון שכתוב ׳לא תפדה קודש הם׳, הם ולא תמורתם (ע"פ הרע"ב שם). והנה לולא שהיה כתוב ׳הם׳, היה קרב. הרי שכל דין זה של תמורה ילפינן מדיוק תיבת ׳הם׳ בפסוק. ובכך רצה ר׳ יהודה לרמוז לר׳ שמעון, דאף שלא אהנו ליה מעשייהו, מכל מקום חטא כלשהוא וודאי יש בידו, שהרי אמרו ז"ל שהיה אסור לו לר׳ מאיר ללמוד תורה מאלישע בן אבויה, שנאמר (מלאכי ב ז) ׳כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא׳, וילפינן בחגיגה (טו:) מדיוק תיבת ׳הוא׳ שרק אם ׳הוא׳ דומה למלאך יבקשו תורה מפיו. ואמרו בתוספות (סוטה יב.) שהטעם שקראו לו אחרים הוא משום שנענש על כך שלמד תורה מאלישע בן אבויה.
הרי שבזה אמר ר׳ יהודה לר׳ שמעון בנו, אם ר׳ מאיר דורש ומדייק תיבת ׳הוא׳ או ׳הם׳, הרי שהיה אסור לו ללמוד מאלישע בן אבויה, אף שלא אהנו ליה מעשייהו וכמו שאמרו ז"ל שתוכו אכל קליפתו זרק ולא הושפע ממנו כלל. מכל מקום אמרו בתוספות שנענש על כך. אם כן הטעם שאין אומרים בשמו הוא ׳אף על פי׳ שלא אהנו ליה מעשייהו. והנה בתחילת מסכת זבחים איתא שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמם כשרים - היינו דלא אהנו ליה מעשייהו, ולכן כשרים. כתשובת ר׳ שמעון לר׳ יהודה אביו, ויש לומר שאולי לזה הטעם נסמכה מסכת הוריות למסכת זבחים, ולזה הטעם שבו לקרוא לר׳ מאיר בשמו. כיוון שאם לא אהנו ליה מעשייהו אין בזה חטא כלל.