ביסוד מצות אהבת הגר — למה אין הגר קודם לישראל והלא ניתוספה בו מצות ואהבתם את הגר
תנן בסוף מסכת הוריות (יג.): כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר. אימתי, בזמן שכולן שוין, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, ע"כ. וכוונת המשנה היא לענין ׳להחיותו׳, דהיינו פדיון שבויים ונתינת צדקה, וכמו שמבואר במשנה (שם). וכן כתב הרמב"ם (פ"ח ממתנות עניים הל׳ יז): ׳היו לפנינו עניים הרבה או שבויים הרבה, ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן, מקדימין את הכהן ללוי, ולוי לישראל, וישראל לחלל, וחלל לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, שהנתין גדל עמנו בקדושה, וגר קודם לעבד משוחרר לפי שהיה בכלל ארור׳.
ולכאורה קשה, למה מקומו של הגר למטה בסוף הרשימה, ואינו קודם אלא לעבד משוחרר, הלא נצטוינו בתורה (דברים י יט) ׳ואהבתם את הגר׳, והביאו הרמב"ם (פ"ו מהלכות דעות ה"ד) לאחר שהביא מצות ׳ואהבת לרעך כמוך׳, דהיינו אהבת כל אחד מישראל, והפליג הרמב"ם במצוה זו וז"ל: ׳אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה, אחת מפני שהוא בכלל ריעים ואחת מפני שהוא גר, והתורה אמרה ׳ואהבתם את הגר׳, צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו שנאמר ׳ואהבת את ה׳ אלקיך׳. הקב"ה עצמו אוהב גרים שנאמר ׳ואוהב גר׳.
ובספר המצוות (עשה רז) כתב הרמב"ם שמקורו הוא מהא דאיתא בגמרא (בבא מציעא נט:): ׳תנו רבנן, המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין, ׳וגר לא תונה׳, ׳וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו׳, ׳ולא תונו איש את עמיתו׳ וגר בכלל עמיתו הוא׳, ע"כ. ומזה למד הרמב"ם שכמו כן לענין אהבת הגר, שמלבד היותו בכלל ואהבת לרעך, עוד ניתוספה בו מצות ואהבתם את הגר. ואם כן קשה, שלפי זה היה לנו להקדימו לא רק לממזר ולנתין, אלא אף לכל ישראל, שהרי יש בו שתי מצוות עשה.
מצינו שסדר הקדימה תלוי בריבוי המצוות, ודברי הפמ"ג שגר קודם לפריקה וטעינה
ואין לומר שסדר הקדימה תלוי בקדושה או במעלה, ולא במצוה, שסוף סוף על כולם נצטוינו להחיותם, ורק במקום שיש צורך להקדים אחד על חבירו, אז הדבר תלוי ברמת הקדושה שבהם [וכמו שמוכח מהמשנה]. דלכאורה זה גופא צריך ביאור, שאם יש באחד מהם שתי מצוות הרי חיוב המצוה קודם לכל דבר, ולמה אין חיוב להקדים הגר משום שנאמרו בו ב׳ מצוות. וראה לשון הרמב"ם לעיל מיניה (בהלכות מתנות עניים ה"י) וז"ל: ׳פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על ׳לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך׳, ועל ׳לא תעמוד על דם רעך׳, ועל ׳לא ירדנו בפרך לעיניך׳, וביטל מצות ׳פתח תפתח את ידך לו׳, ומצות ׳וחי אחיך עמך׳, ׳ואהבת לרעך כמוך׳. עכ"ל. הרי מבואר שהדבר תלוי בחיובי המצוה שבו, ופדיון שבויים קודם לצדקה בגלל ריבוי המצוות שנאמרו בו, ואם כן מטעם זה היה ראוי להקדים את הגר לכל אחד מישראל, משום שנאמרה בו מצוה יתירה של ׳ואהבתם את הגר׳. והפרי מגדים (או"ח סימן קנה, אשל אברהם סק"ב) הביא בשם המעיל צדקה, שאם יש לפניו ישראל לטעון וגר לטעון, או אפילו ישראל לפרוק וגר לטעון, הגר קודם ׳לפי שיש בו עשה יתירה׳, עיין שם. והגם שנימוקו עמו מדנאמרה בו מצוה יתירה, מכל מקום צ"ע איך מתיישב הדבר עם משנה ערוכה דידן בסוף מסכת הוריות שישראל קודם לגר.
שי׳ רס"ג שאינו מונה מצות אהבת הגר
ולכאורה מכאן ראיה לשיטת הרס"ג (עשה פב, ועיין הגרי"פ פערלא שם) שאינו מונה מצות אהבת הגר למצוה בפני עצמה, אלא כתב שהמצוה המיוחדת שיש בגר היא ׳גירי צדק כאזרח׳, דהיינו שנתנהג עמו בשוה כאחד מישראל (עיין ויקרא יט לד), אבל כל שאר המצוות שנאמרו בגר אינם אלא כפילות, לומר שהגר נכלל במה שכבר נאמר בישראל, שכל כוונת הכתוב באהבת הגר היא רק שלא נגרע מאהבתו בגלל היותו בן עם נכר, ושנקבלנו לחיק עם ישראל בשלימות, אבל למעשה אין בקיומו שום תוספת ממה שכבר נאמר בכל ישראל ׳ואהבת לרעך כמוך׳. אכן הרמב"ם הביא מקור לדבריו מהא דמצינו בגמרא בבא מציעא שהמאנה גר עובר בג׳ לאוין כנ"ל, ולכאורה קשה משם על הרס"ג, וצ"ע. אבל מכל מקום ראיה יש לרס"ג ממשנתינו, שלכן גר אינו קודם לישראל משום שלא נאמרה בו שום מצוה יתירה, ושוב הדרינן לדרגת המעלה או הקדושה שבו, ולפי דרגת המעלה או הקדושה הריהו אחרי נתין וממזר. ולהרמב"ם אכן קשה, למה לא יוקדם הגר מאחר שיש בו מצות עשה יתירה.
בדברי השאילת יעקב בזה
ומצאתי שכבר עמד בזה הגאון בעל השאילת יעקב (ח"א סימן צ אות ו), והוא מסיק שם שבגר איכא ב׳ מצוות אחד לגופו ואחד לממונו, דהיכא דכתיב בלמ"ד ׳לרעך׳ היינו מה ששייך לרעך, וכמו שפירשו הרמב"ן והאבן עזרא בפ׳ קדושים שם, משא"כ בגר ניתוסף ׳ואהבתם את הגר׳ לאהבת גופו, ועיין שם שכתב שבישראל לא בעינן קרא לאהבת גופו, דסברא פשוטה היא מן הטבע דבני איש אחד נחנו. וכתב ראיה לזה ממתניתין דסוף הוריות, שלכן גר אינו קודם לישראל הגם שנאמרו בו ב׳ מצוות, משום דאהבת גופו כל שכן דאיכא גם בישראל, עיין שם.
עוד בדברי השאילת יעקב שאין כוונת הרמב"ם לתוספת אהבה, אלא שיהיה כישראל
עוד כתב השאילת יעקב (בח"ב סוף סימן ט"ו), שמה שכתב הרמב"ם שהוסיף הקב"ה אהבה על אהבתו אין הכוונה שיאהבו יותר מישראל, אלא שהוסיף בו כדי שיהיה שוה לישראל, ואם אוהבו כישראל מקיים בו שתי מצוות. והעיר שם בדברי התוספות (סנהדרין מה. והערה זו גם הובאה בחידושי מהר"ם שיק שם בשם חתן המחבר), דדריש שם בגמרא מקרא דואהבת לרעך כמוך ׳ברור לו מיתה יפה׳, וכתבו התוספות: ׳יש מפרשים משום דלרעך כמוך לא שייך מחיים דחייך קודמין׳, עכ"ל. וביאר בתורת חיים שם שאי אפשר לאדם לאהוב את חבירו כעצמו מחיים, דגופו חביב לו מהעולם כולו, וע"כ כוונת התורה לענין המיתה. והקשה השאילת יעקב א"כ איך שייך להוסיף אהבה בגר, הלא אפילו בישראל כל אהבתו הוא שיברור לו מיתה יפה, ומה שייך להוסיף על זה בגר, אלא בהכרח שכל ההוספה בגר הוא רק ׳לחיזוק הדבר׳ להשוותו לישראל, הגם שלמעשה יש בו ב׳ מצוות. והאריך שם להוכיח שלא יתכן שאהבת הגר תהיה יותר מאהבת ישראל, עיין שם. אכן נראה דאף אחר כל דבריו עדיין לא תתיישב קושיתנו, דסוף סוף לענין הקדימה היה ראוי להקדים הגר כיון שיש בו ב׳ מצוות עשה.
יסוד אהבת הגר היא באהבת ה׳ על שנעשה ישראל מבחירתו
ונראה לומר באופן שונה קצת מדרכו של השאילת יעקב, דאין מצות אהבת הגר רק שיהיה שוה לישראל, לבל נרחיקהו בגלל שנולד נכרי, אלא נצטוינו לאוהבו אהבה שונה ומיוחדת שאין בישראל, כיון שמבחירתו עלה ונכנס בדת ישראל. וכמו שמבואר מלשון הרמב"ם בהל׳ דעות שם: ׳אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה׳ וכו׳, וכן בספר המצוות שם: ׳ואע"פ שהוא נכנס בזה עם ישראל באמרו ואהבת לרעך וכו׳ אבל מפני שנכנס בתורתנו הוסיף האל אהבה וייחד לו מצוה נוספת׳. ע"כ. הרי שלדעת הרמב"ם יסוד מצות אהבת הגר היא לאוהבו אהבה שאינה שייכת בישראל, והיא האהבה על רצונו ובחירתו להצטרף לכלל ישראל, וליטול על עצמו עול תורה ומצוות.
ולכן הוסיף הרמב"ם בהלכות דעות: ׳צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו שנאמר ואהבת את ה׳ אלקיך׳, ע"כ. וכן הוסיף בספר המצוות: ׳וברוב המדרשות בארו שהאל צונו על הגר כמו שצונו על עצמו, אמר ואהבת את ה׳ אלהיך ואמר ואהבתם את הגר׳. ע"כ. וכוונתו לומר, שיסוד המצוה היא אהבת ה׳, שכיון שבא זה מבחירתו ורצונו לחסות בצל ה׳ ותורתו, לכן כל מי שאוהב את ה׳ ממילא עליו לאהוב את מי שבחר בו מרצונו החפשי.
אכן עדיין נראה שבסך הכללי אינו עולה על ישראל, ואין במצוה זו שום קיום למעשה, אלא היא מחובות הלבבות. ובדרך אגב שמעינן מינה שבודאי לא יהיה פחות מישראל בגלל שנולד נכרי, דאדרבה מעלה היא לו שבא מרצונו להיות ישראל, ושייך בו מצות ואהבת לרעך כמוך. אבל מה שכתב הרמב"ם שהוסיף לו אהבה על אהבתו אין הכוונה שיש בזה נפקא מינא למעשה, שהרי כבר יש בגר את מצות ואהבת לרעך כמוך, שיעשה לחבירו את כל מה שהיה רוצה שיעשו לו, וא"כ כל המצוה בגר היא רק שיאהב את ענין הגירות, דהיינו אדם כזה שנשאו לבו להתקרב אל תחת כנפי השכינה, ושבמעשה יהיה שוה לישראל, הגם שנולד בנכר.
וא"כ לא שייך להקדימו לישראל בגלל שיש בו ב׳ מצוות, שהרי כל יסוד המצוה היתירה שבו היא שיש בו אהבה בלב מיוחדת לענין הגירות שבו, אבל לענין ההנהגה למעשה שוה הוא לישראל. ולא דמי ללאו דאונאת הגר דאיתא בגמ׳ שעובר באונאתו לאו יתירא, דהתם הוי איסור על מעשה מסוים, והרי מעשה זה יש בו לאו יתירא, משא"כ גבי מצות אהבתו, שהמצוה אינה למעשה כלל. ולכן ישראל קודם לגר למצות צדקה ופדיון שבויים, שכיון שבחיוב אהבתינו אליו שוה הוא לישראל, שוב הדרינן לכללא שכל המעולה במעלה או בקדושה קודם לחבירו. וכמובן שעדיין צ"ע, שלכאורה דבר חדש הוא לומר ששייך מצות עשה שכל מהותה היא רק להכלילו במצוה אחרת, ואין בה שום קיום במעשה, וצ"ע.
1. ועיין מנחת חינוך (מצוה סה אות ט) שנסתפק בגר שנתגייר הוא ובניו עמו אם שייך בהם לאו דאונאת הגר, שאם כל יסוד האיסור הוא שלא תיגרר נפשינו אחר טבע האדם להונות את מי אין לו קרובים וגואלים, א"כ אם נתגיירה המשפחה יחד לא שייך בהו איסור זה, עיין שם. ועיין פרמ"ג (באו"ח סימן קנה אשל אברהם ס"ק ב) ובמנחת חינוך (מצוה תלא אות ב) שגר שאביו הוא מישראל אינו נחשב גר לענין אהבת הגר ואונאתו. וכן דנו הפמ"ג והמנ"ח בבן הגר אם עדיין שייכי ביה מצוות אלו, כיון שעדיין אין לו קרובים. ולכאורה לפי דברינו אינו כן, שהרי כתב הרמב"ם שיסוד האהבה אליו בגלל שבחר מרצונו להכנס בתורתנו, וזה לא שייך בבן הגר כלל, ואילו בגר שאביו מישראל עדיין שייך בו אהבה זו. (וגם צ"ע במנחת חינוך שבמצוה סה נקט שהמתגייר עם ילדיו לא שייך בהו הטעם דאונאתו קרובה, דנחשב שיש להם קרובים, ואילו במצוה תלא כתב דבן הגר אפילו אחר כמה דורות עדיין נחשב ש"אין לו עוזר באומה" אלא א"כ יש לו צד יחוס בישראל, עיין שם). ועיין במנחת חינוך (מצוה תלא אות א) שדן לענין עבד משוחרר, וגם בזה יש לומר שלדברינו לא שייך בו מצוה זו, שהרי לא בחר מרצונו להיות ישראל, ולא שייך לומר שצוה בו הקב"ה על אהבתו כמו על אהבת עצמו. ואכ"מ להאריך בזה.
2. ובדרך צחות יש לבאר בזה למה שינה בו הכתוב לומר ואהבתם את הגר, ולא בלמ"ד כמו ׳לרעך׳, כי אינו ציוווי מעשי שנתנהג בו באופן מסוים, אלא שנאהבהו בלב, כמו אהבת ה׳, ועיין בזה.