איתא בכמה מקומות בש"ס האיבעיא של סיני, היינו זה שסדורה משנתו בכל מקום, ועוקר הרים, היינו זהו שחריף ביותר לפלפל ולעקור הרים בסברא, היי מינייהו עדיף. והנה בברכות (סד.) הכריעו ז"ל שסיני עדיף שכן הכל צריכים למרי חיטיא, ונשנתה איבעיא זו גם בהוריות (יד.), ולכאורה נראה שגם כאן הכריעו חז"ל שסיני עדיף, וז"ל הגמרא: ׳אמר רבי יוחנן פליגו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, חד אמר סיני עדיף, וחד אמר עוקר הרים עדיף. רב יוסף סיני, רבה עוקר הרים, שלחו לתמן איזה מהם קודם שלחו להו סיני עדיף, דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא׳.
ולכאורה נראה מכאן שכבר נפסקה והוכרעה הלכה זו, אך מהמשך דברי הגמרא עולה תמיהה, שכן הגמרא חוזרת שוב על שאלה זו, ואיננה מכריעה, וז"ל: ׳איבעיא להו רבי זירא ורבה בר רב מתנה הי מנייהו עדיף רבי זירא חריף ומקשה, ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק׳, ע"כ. ומבאר שם רש"י שהכוונה היא שרבי זירא היה עוקר הרים, ואילו רבה בר רב מתנה היה סיני, ומסיימת הגמרא בשאלה: ׳מאי, תיקו׳. ודבר זה אומר דרשני, ראשית שכן הרי לעיל הכריעה כבר הגמרא בענין, ועוד מדוע משאירה הגמרא שאלה זו ללא הכרעה, ומה יעשה האדם החפץ ללמוד, באיזה אופן ילמד, האם באופן של סיני או באופן של עוקר הרים.
אמנם למעשה אין בידינו כל כך הספק וכמו שהביא ביביע אומר (ח"א דברי פתיחה) בשם ר׳ שלמה קלוגער, וז"ל: ׳וכתב על זה הגרש"ק, לדעתי אין ראיה מהש"ס, שבזמנם לא היו ספרים נדפסים משום הכי סיני עדיף אבל עכשיו אחרי מיעוט חיפוש יכול האדם למצוא מבוקשו, ולא שייך הטעם דהכל צריכים למרי חטייא, לפיכך עוקר הרים עדיף, מפני שהוא מוציא מלבו וא"א למצוא ממילא׳. ע"כ. אך עדיין תורה היא וצריך להבין מאי טעמא השאירו זאת חז"ל בתיקו, זאת בעוד שבאותה האיבעיא הן בשאר המסכתות והן במסכת זו נפשטה האיבעיא, ומה רצו ללמדנו בזה.
אמנם וודאי הוא הדבר שאין הם ב׳ דברים נפרדים, אלא אלו ואלו נדרשים הם וכמו שכתב בשל"ה (מסכת שבועות פרק נר מצוה אות ל), וז"ל: ׳והא דמשמע בדברי רבותינו ז"ל שנוסף על לימוד התלמוד צריך להיות מפולפל, כדאיתא בחגיגה כל משען לחם אלו בעלי תלמוד, איש מלחמה זה היודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. הרי הפלפול נוסף על התלמוד. וכן איתא בבבא בתרא פרק מי שמת עתיר נכסים עתיר פומבי, זה בעל אגדות, עתיר סלעים עתיר תקוע, זהו בעל הפלפול, עתיר משח עתיר כמוס, זהו בעל שמועות, הכל צריכים למארי חטיא, ומאי ניהו - גמרא. ופירש רש"י, סוגיית התלמוד ותירוץ המשניות וברייתא והוא עיקר התלמוד. וממילא פלפול ענין אחר הוא, והוא החידוד שתלמידי חכמים מחדדים זה את זה׳. ע"כ. אך כל זה הוא מי שעיתותיו בידו ותורתו אומנותו, אך מה יעשה האדם ואינו יכול אלא רק לקבוע עיתים לתורה האם ילמד באופן של סיני, או דווקא באופן של עוקר הרים.
ויש לבאר הדבר בהקדם לשון הגמרא בברכות באיבעיא זו, שכן כאן בהוריות האיבעיא הראשונה בענין סיני ועוקר הרים היתה ׳מאי עדיף׳, ואילו בלשון חז"ל שם נאמר ׳מאי קדים׳, וז"ל: ׳מדרבה ורב יוסף. דרב יוסף סיני, ורבה עוקר הרים. אצטריכא להו שעתא, שלחו להתם סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם, שלחו להו סיני קודם, שהכל צריכין למרי חטיא׳. ע"כ. הרי שבאיבעיא בברכות לא נחלקו ששניהם הם דרכי הלימוד הנכונות, האיבעיא היתה רק מאי קדים, היינו במה יתחיל האדם את סדר לימודו.
ונמשיך לבאר הענין על פי והנה בספר זיקוקין דנורא על תנא דבי אליהו (דף טו) מביא בשם הריטב"א, ששאלו רבני צרפת על המאמר הזה, האיך אפשר שיהיו דברי בית שמאי ודברי בית הלל אלו ואלו דברי אלהים חיים, הרי זה אוסר וזה מתיר. ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה, נראה לו על כל דבר ודבר מאי טעמא פנים לאיסור, ומאי טעמא פנים להיתר. ושאל להקב"ה על זה ואמר לו הקב"ה שיהיה זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה ההכרעה כמותם. והנה וודאי ראה מרע"ה שם מצד אחד את כל התורה בבחינת סיני, ומאידך את כל הסברות והפלפולים כעוקר הרים, וצריך להבין כיצד יכריעו בעתיד חכמי ישראל, האם מכוח סיני או מכוח עוקר הרים, הרי שאף שלאחר שלמד האדם כסיני או כעוקר הרים או כשניהם, עדיין נשארת האיבעיא במהותה, כיצד להכריע, והרי הקב"ה בעצמו מסר ההכרעה לחכמי ישראל.
ויש לומר על פי מה שאמרנו בתחילה, שאמנם על האדם להיות הן סיני והן עוקר הרים, אך תחילת לימודו יהיה ממקום שלבו חפץ, כמו שאמרו ז"ל (עבודה זרה יט.) ׳אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר כי אם בתורת ה׳ חפצו׳. ע"כ. וביאר ברבינו יונה (משלי ב ד) טעם הדבר, וז"ל: ׳ודעת לנפשך ינעם אמרו חז"ל אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ, שהצלחת הלימוד תלויה בחפץ׳. ע"כ. וכן כתב החזו"א (קובץ אגרות ח"ג אגרת א), וז"ל: ׳הזיווג של החכמה עם האדם, אי אפשר בלא כמיהה ותאבון, דברי תורה חביבין, כח החיבה פותח את המח ואת הלב, לבלוע חכמה בינה ודעת׳. ע"כ. ובאגרת יא כתב: ׳דאף ישרות הלימוד תלויה בעונג, מתענג הוא המוח על העיון, ומתוך עונג הוא מוציא משפט אמת׳.
הרי לנו שבכדי שישיג האדם את לימודו, ולא זו בלבד אלא אף שיוכל להכריע בין ההרים הרמים ומשפטי הסוגיות, אינו די שידע את כל התורה כולה כסיני, ואף לא שיראה מאי טעמא פנים לאיסור ומאי טעמא פנים להיתר כעוקר הרים, אלא צריך הוא לסברא ישרה, וזו היא תולדה של הלימוד ממקום שלבו חפץ. והנה אף אם נאמר שכוונת חז"ל שם היא כפשוטה שאין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ, היינו שלא איירי באופן הלימוד, אלא ממי שלבו חפץ ללמוד הימנו, הרי לנו מבואר בילקוט (תהלים רמז תריד) שהכוונה היא גם באופן הלימוד, וז"ל: ׳אמר רבי אין אדם לומד תורה אלא במה שלבו חפץ׳. ע"כ. וכך הוא מבואר גם בזוהר (ז"ח תיקונים ח"ב עז:), וז"ל: ׳ובגין דא כי אם בתורת ה׳ חפצו, ואוקמוה רבנן דלית לאתעסקא בר נש באורייתא אלא במה שלבו חפץ. אית שלבו חפץ בסתרי אורייתא בעובדא דבראשית ובמעשה מרכבה, ואית דלא בעי אלא בפשטי דאורייתא. דפשטין אינון מסטרא דעבד ורזין מסטרא דמלכא. אדון. ועבד׳.
אם כן נתבאר לנו היטב כמין חומר שענין סיני ועוקר הרים שניהם חשובים, ובשניהם מחוייב האדם, וכל האיבעיא היא רק ענין תחילת הלימוד וכמו"ש ז"ל בברכות, ועל זה נתבאר שבכדי שיגיע האדם לידי ידיעת התורה והיכולת להכריע במשפטי הדינים, אף לאחר שידע כל התורה וסברותיה, הוא רק אם למד באופן שלבו חפץ והביא לו תענוג, ועל זה אמרו ז"ל שלעולם לא ילמד האדם, היינו בתחילת לימודו, אלא במה שלבו חפץ. ועל פי זה יש לבאר שזהו הטעם שבמסכת זו שאלו חז"ל מאי עדיף היינו לגבי מינוי ראש ישיבה, והאיבעיא השניה היא לגבי האופן בו יתחיל האדם את לימודו ובזה באמת נשארו בתיקו כי אין הכרעה כיון שכל אחד צריך ללמוד במה שלבו חפץ.