מסכת מכות מסתיימת בדברי אגדתא על החרבן ועל הגאולה, וז״ל: ׳שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק, אמרו לו מפני מה אתה מצחק, אמר להם וכו׳ עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה, אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו׳. ע״כ. והנה יש לתת טעם על מה שסיימה הגמרא את המסכתא בדווקא בדברים אלו. הגם שהמשנה מסיימת בדברי אגדה ועליה הגמרא דורשת ומוסיפה, מכל מקום יש להבין מדוע הוסיפה הגמרא ודרשה דוקא בדברי נחמה על הגאולה העתידה. והלא יש הרבה מסכתות אחרות שכל ענייניהם על המקדש, ולא מסיימות בדברי אגדה על המקדש ועל הגאולה.
והיה נראה להסביר על פי מה שדרשו חז״ל בענין עדים זוממים בתחילת המסכתא. דהנה שנינו (מכות ה:): ׳אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין, שהרי הצדוקין אומרים עד שיהרג, שנאמר (שמות כא כג) נפש תחת נפש, אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר (דברים יט יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, והרי אחיו קיים׳ וכו׳. ע״כ. נמצאנו למדים דלפי הצדוקים עדים זוממים שהעידו על אדם בחטא שחייב עליו מיתה, העדים תמיד נהרגים. ואילו לפי דעת האמת על פי המסורה של חכמינו עדים זוממים נהרגים רק אם עדיין בית הדין לא המיתו אותו, אבל הרגו אין העדים נהרגים שהרי כתוב כאשר זמם ולא כתוב כאשר עשה. והנה קבלה היא ונקבלה, אך יש לתמוה על דרשה זו, דהרי לכאורה לפי פשוטם של דברים טענת הצדוקים צרכיה להשמע, שהרי אם האיש נהרג בעדום, הלא חטא העדים זוממים גדול יותר מאשר אם לא נהרג, ולמה יהיו פטורים ממיתה. ובאמת בטענה זו נקטו הנוצרים בויכוחיהם עם חכמינו על אמיתות התורה שבעל פה, וכמו שהעיד הרשב״ש באגרת מלחמת מצוה (אוצר ויכוחים, עמ׳ 139) על מומר אחד, וז״ל: ׳הפך בוז על נדיבים בגאוה וכו׳, חשב להפיל חומת התלמוד וכו׳, ומה שהשיב המלשין על רז״ל ממה שאמרו במכות על עדים זוממין הרגו אין נהרגין׳ וכו׳. ע״כ. וכן העיד הרב יעקב ששפורטש (שו״ת אהל יעקב סימן י״ז), וז״ל: ׳אמרת כי חכמי הנוצרים אקהו קהוותא קמיה דמר, בהקשותם ברדתם לעומקא דדינא דעדים זוממים, ובראותם זרות הנופל בדין היוצא בתורה שבעל פה׳ וכו׳. ע״כ. ואכן שומא עלינו להבין סברא זו מאי טעמא הרגו לא נהרגים.
ויותר יקשה שהרי לפי הרמב״ם (הלכות עדות פ״כ ה״ב) הדין של ׳כאשר זמם ולא כאשר עשה׳, שייך רק בדיני נפשות ולא בדיני ממונות ומלקות, ואם אכן לקה האיש או שילם, יהיו העדים הזוממים לוקים או משלמים. ומאי שנא דיני נפשות שאמרינן בו ׳כאשר זמם ולא כאשר עשה׳, מדיני ממונות או מלקות דלא אמרינן בהם ׳כאשר זמם ולא כאשר עשה׳. ועיין בכסף משנה (שם) שנתן ב׳ טעמים לדין הזה של ׳הרגו אינם נהרגים׳. חדא שעדים זוממים שעל פיהם הומת איש נקי, חטאם גדול מכפרת בית דין, וז״ל: ׳גדול עונשם מנשוא, אין ראוי לתת להם מיתת בית דין שתכפר עליהם׳. ע״כ. טעם נוסף כתב שהרי בהשגחת השם יתברך האיש נהרג, ומאחר שהניח הקב״ה לבית דין שיסכימו להרוג את זה ונהרג, חייב מיתה היה. הילכך אין לעדים משפט מות, מה שאין לומר כן במלקות. ועיין בשיירי הקרבן (ירושלמי מכות פ״ג ע״א ד״ה אין עדים זוממין) שהסביר בדרך אחרת.
וכעין זה כתב הרמב״ן בפירושו על התורה (דברים יט יט) בטעם השני לדין הזה שהרגו אינם נהרגים, וז״ל: ׳שלא יתן השם השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי׳. ע״כ. ונראה שהרמב״ן אזיל לשיטתו שהנה העינים למשפט (מכות ה: אות ג) כתב שלדעת הרמב״ן והריטב״א הדין דהרגו אינם נהרגים שייך בין בדיני נפשות בין בשאר דינים. דהיינו שאפילו שילם ואחר כך הוזמו העדים, אין העדים משלמים. ולפי הרמב״ן צריכים לומר שהקב״ה משרה שכינתו על בית דין, ואינו נותן להם לטעות. ומה לי טעות בדיני נפשות ומה לי טעות בדיני ממונות. אם כן אפילו היתה העדות על שקר אף על פי כן מתוך שבית הדין חייב אותו בודאי הוא היה חייב מאיזה טעם שיהיה, ולכן אין לענוש את עדים הזוממים שרצו להביא לדין את האיש החייב.
ולפי דעתו של הרמב״ן נמצא שהדין של ׳הרגו אינם נהרגים׳ הוא מפני שהקב״ה משגיח על ישראל ומדריך את מנהיגיו. ואיננו עזובים בעולם הנבוך הזה, אלא הקב״ה משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים ועוזר לנו בכל עת ובכל שעה. ולא רק בדין של עדים זוממים רואים אנו את יד ה׳ בחיינו, אלא בכל מסכת מכות. שהרי יש שלשה פרקים במסכת מכות. בפרק א׳ מדובר על עדים זוממים, בפרק ב׳ על רוצח בשוגג ובפרק ג׳ על מלקות בית דין. בדיני עדים זוממים כבר ראינו את יסוד השגחת ה׳. וכן מצינו בפרשת רוצח בשוגג שהרי הסביר ר׳ שמעון בן לקיש (מכות י:) וז״ל: ׳במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקדוש ברוך הוא מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו, זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גולה׳. ע״כ. הרי שאין אדם גולה לעיר מקלט אלא אם כן אנה ה׳ לידו על ידי השגחה בעולם. וכן מצינו במלקות דתנן (מכות כג.): ׳כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם׳ ע״כ. והלא דבר הוא שמי שעבר עבירה כל כך חמורה שנתחייב בו כרת בעולם הבא שהוא עונש נצחי לנשמה, ועל ידי מעשה בית דין הקב״ה משקיף על עולמינו ורואה מעשינו ומשנה את גזר דינו של האדם.
מסכת מכות היא מסכת קטנה בכמות וגדולה באיכות. בה מצינו לא רק סוגיות של דיני ממונות, עדות ונפשות שהם פת לחמם ולפתנם של בני ישיבה אלא גם רואים בה יסודי אמונה שמחזקים אותנו בחיינו. ועל פי זה מובן למה מסיימת המסכת בדברי אגדה על נחמת הנביאים על הגאולה העתידה. שהרי כל המסכת מדברת על ענייני אמונה והשגחת הקב״ה, ולכן ראוי לסיים בדברי אגדה על קיום הבטחות ה׳ בענייני הגאולה. יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שאלו המסיימים מסכת מכות ימשיכו ויתגדלו בלימודם ויחזיקו ויתחזקו באמונתם הטהורה ונזכה לראות בנחמת ישראל בב״א.